זהות הגורם שהכיר רשמית

ההגדרה הרשמית לפיברומיאלגיה היא תוצאה של "הצהרת קופנהגן" (Copenhagen Declaration), אשר ביססה את מעמדה של הפיברומיאלגיה כתסמונת מוכרת רשמית ב-1 בינואר, 1993, עבור ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization- 
ובקיצור -"WHO").

ההגדרה עצמה הוצגה בקונגרס העולמי השני בנושאי פיברומיאלגיה וכאב ברקמות הסיביות (ליפיות) של הגוף, אשר התקיים בקופנהגן בשנת 1992.

כדוגמא לחשיבות הגדרות ארגון הבריאות הבינלאומי נציין כי כיום בישראל, משתמשים, בין היתר, במדדים לצפיפות עצם שקבע ארגון הבריאות העולמי כדי לאבחן אוסטאופורוזיס (מחלת דלדול עצם) והמדדים עצמם, עם ציון שמו של הארגון מופיעים בגוף טופס הבדיקה הרשמי.

ההגדרה הרשמית של ה-WHO והקריטריונים של ה-ACR

הצהרת קופנהגן הגדירה פיברומיאלגיה כמצב של כאב שעיקרו אינו במפרקי הגוף כי אם בשרירים ושהפיברומיאלגיה מהווה את הגורם הנפוץ ביותר לכאב מפושט בשרירי השלד.

הקולג' האמריקאי לראומטולוגיה (American College of Rheumatology ובקיצור "ACR") הגדיר בשנת 1990 אמצעי אבחון לפיברומיאלגיה. ארגון הבריאות העולמי ראה בהגדרות ה-ACR הללו כ"מתאימות לצרכי מחקר" והוסיף את הסמפטומים הבאים לתסמונת: "... קיומם של מיחושים או כאבים
מפושטים, תשישות מתמשכת, קשיון בוקר בכלל הגוף, שינה שאינה מרעננת ונקודות רגישות רבות."

 ארגון הבריאות הבינלאומי ממשיך וקובע כי לרוב החולים בתסמונת זו ישנן 11 נקודות רגישות או יותר. אולם, לחלק מסוים ומשתנה מהחולים, בעלי מאפייני פיברומיאלגיה בשאר המובנים, אפשר שיהיה להם  פחות מ-11 נקודות רגישות בזמן בדיקת האבחון.

דיכאון וחרדה - מסיבות "גופניות"

בנוסף, הצהרת קופנהגן מתייחסת להיבט הפסיכולוגי של חולי הפיברומיאלגיה. ההצהרה קובעת שמצבם הנפשי, שלרוב הוא דיכאון וחרדה, יכול בהחלט שינבע ממצב/ליקוי כאב גופני. כאב כרוני, במיוחד שמקורו אינו ידוע, הינו גורם שכיח לדכאון ולחרדה.


חובת יידוע החולים ע"י הרופאים בדבר אבחונם

ד"ר סטרלניל (רופאה במקצועה) ומרי אלן קופלנד כותבות בספרן על כך שהחלו להתפרסם מאמרים בעלי ערך חינוכי-לימודי בעיתונות הפופולארית, אשר  הסבו את תשומת לב החולים למקור האמיתי של בעיותיהם. בהקשר זה מובאת דוגמא של חולה אשר נהגה ללכת במשך תקופה ארוכה לרופא מומחה, מבלי שקיבלה אבחנה. היא לקחה אחד מן המאמרים הללו לרופא שלה ואמרה לו: " זה מה שיש לי. זוהי פיברומיאלגיה".
תשובתו היתה: "ידעתי על כך במשך שנתיים. לא אמרתי לך, מפני שאין דבר שתוכלי לעשות בנוגע לכך בכל מקרה." לדעתן של סטרלניל וקופלנד, גישה זו של הרופא - כלל לא היה מקום במקצוע הרפואה או בכל מקצוע מכובד אחר. ישנם טיפולים יעילים שיכולים להיות לעזר לחולי הפיברומיאלגיה ומחובתו של הרופא להביא לידיעת המטופלת שלו את עובדת האבחון הנכון של מצבה. לגישתן, אם לא עשה כן לכל הפחות, התנהגותו עומדת בניגוד לכללי האתיקה המקצועית. 

---

מבוסס על הספר באנגלית (הצטוט הוא מן המהדורה הראשונה. לאחרונה
יצאה מהדורה חדשה, הנושאת את אותו השם):

Fibromyalgia & Chronic Myofascial Pain Syndrome -
A Survival Manual, Starlanyl. & Copeland, 9-10