לפיברומיאלגיה, כמחלה, יש הסטוריה ארוכה, ואף מעורפלת.
הפיברומיאלגיה היתה קיימת לאורך ההסטוריה וברחבי העולם, כשהיא מתחפשת ומסתתרת מאחורי כינויים ומונחים רפואיים שונים. היה זה רק בשנת 1990 עת הוגדרו קריטריונים רשמיים לאבחון פיברומיאלגיה, על ידי הקולג' האמריקאי לראומטולוגיה ("ACR"). (ה.מ: קריטריונים המחייבים התקיימות (1)+(2) אצל אותו חולה, במקביל, כדי שיאובחן בפיברומיאלגיה), כמפורט להלן:

כגישתו של ה-ACR בקביעת הקריטריונים, כדי לאבחן פיברומיאלגיה יש לערוך בדיקה מעשית של החולה, על ידי איש מקצוע רפואי מיומן, בדרך כלל ראומטולוג, למרות שמומחים רפואיים אחרים הופכים בעלי ידע רב בתחום זה. כשם שהחולים, בדרך כלל, אינם מודעים למקורות כאב אנטומיים בגופם, אבחון עצמי אינו מומלץ.

מכיוון שתוצאות בדיקות מעבדה שגרתיות וצילומי רנטגן הן תקינות אצל חולי פיברומיאלגיה, סקירת ההסטוריה הרפואית והבדיקה הגופנית הן חיוניות לאבחנה נכונה.

הואיל והסימפטומים של פיברומיאלגיה מחקים ודומים מאוד לאלה של מספר מחלות אחרות (כדוגמת זאבת (לופוס), מחלת בלוטת התריס, דלקת פרקים, טרשת נפוצה, polymyalgia rheumatica ,myositis/polymyositis ועוד), יש צורך לשלול קיום מחלות אלו לפני שבאים לקבוע אבחנה של פיברומיאלגיה. אמנם, אבחנה של פיברומיאלגיה אינה מוציאה מגדר האפשרות קיום מחלה נוספת לצידה אצל אותו חולה. עם זאת, יש חשיבות רבה להבטיח שמחלה אחרת לא תחשב בטעות לפיברומיאלגיה, כך שאפשר יהיה להתחיל במתן טיפול הולם.

בהיעדר כלים לאבחון כמו בדיקות מעבדה או צילומי רנטגן, האמצעים לאבחון של ה-ACR היוו אבן דרך בהכרה ובמחקר של הפיברומיאלגיה. לראשונה, חוקרים ברחבי העולם יכולים היו לזהות ולחקור חולי פיברומיאלגיה תוך שהם משתמשים באמצעי אבחון מתוקננים. חולים אשר "נפלו בין הכסאות" בעולם המדע הרפואי יכלו לבסוף להיות מאובחנים. אף על פי כן, ישנם חסרונות לאמצעי אבחון אלה.-

ראשית, מן התרשים בו מוגדרות ומוצגות "נקודות הרגישות", עולה כי חולים בפיברומיאלגיה חשים בכאב רק באיזורים מוגדרים בגוף. לעומת זאת, מחקרים מאוחרים יותר, כמו באלה שהציגו גרנג'ס וליטלג'ון בשנת 1993, החלו לטעון שאנשים עם פיברומיאלגיה הינם רגישים לגירויי כאב בכל חלקי הגוף, בהבדל מאיזורים ממוקדים שזוהו על ידי ה-ACR. כיום, כאבים מפושטים בגוף מיוחסים בצורה אופיינית יותר לפיברומיאלגיה.

שנית, עד מהרה התברר כי רגישותו של החולה משתנה מיום ליום ומחודש לחודש. כתוצאה מכך, יתכן שסיכום מספרן של נקודות יהא פחות מ-11 הנדרש לאבחון, כשבימים אחרים אפשר שסיכום זה יהא גדול מכך. זאת ועוד, הכאב בגופם של החולים לא תמיד התגלם בכל ארבעת פלגי הגוף. לכמה היה כאב חד-צידי, לאחרים הכאב היה בשני צידי החלק העליון או התחתון של הגוף.

שלישית, בדיקת "נקודות הרגישות", שנערכת על ידי אנשי מקצוע רפואיים, חשופה לטעות אנוש. עריכתה בצורה שגויה (במיקום האנטומי הלא נכון או בהפעלת שיעור לחץ שגוי על "נקודת רגישות"), מניבה תוצאות מוטעות.

כמו כן ולמרבה הצער, מבלבלים לעיתים בין "נקודות הרגישות" של הפיברומיאלגיה עם "נקודות הטריגר" (trigger points) של כאב מיופציאלי (כאב כרוני של רקמות החיבור - Myofascial Pain ).

נקודות הרגישות הן 18 במספרן (לעומת מספר דומה של נקודות ביקורת, שאינן אמורות לכאוב כמו ה-18 הראשונות, למרות שישנם חולים שהרגישות גבוהה גם בנקודות הביקורת). "נקודות הטריגר" מרובות במספרן, וישנן גם "נקודות טריגר" משניות ונקודות לוויניות, כמפורט במאמר העוסק בכך באתר זה.

הכוונה היא לכך שפיברומיאלגיה מאובחנת בטעות ככאב מיופציאלי- ולהיפך.

ד"ר סטרלניל, שדנה בהרחבה בהבדל בין הכאב המיופציאלי לפיברומיאלגיה, אף מדגישה, כי העובדה שאין כיום בדיקת מעבדה לאבחון פיברומיאלגיה - אין משמעות הדבר כי אין מחלה כזו. המשמעות היא שעדיין לא אותרה בדיקת מעבדה הולמת לאבחון המחלה, עד כה.

כאמור לעיל, הבעייתיות מועצמת כשרוב בדיקות המעבדה הסטנדרטיות, הנערכות ע"י רופא המשפחה ו/או ע"י המטפל, יוצאות - עפ"ר, באין בעיות בריאות אחרות לנבדקים - תקינות.

החיפוש אחר אמצעי מזהה לאבחון פיברומיאלגיה - כזה שיהא מחוסן בפני תקלות - נמשך.
בינתיים, מבחן "נקודות הרגישות" של ה-ACR מהווה עדיין את אמצעי אבחון לפיברומיאלגיה הנרחב ביותר בשימוש.



הקישור הישיר למאמר באתר הנ"ל - תחת הכותרות המשניות-
"Official Diagnostic Criteria"; "Limitations of the ACR Diagnostic Criteria"