לרוב מבלבלים בין מחלות המלוות בתשישות ובין מחלות אחרות או הפרעות.
זאת, כשהאבחנה השגויה היא של בעיות רגשיות מגוונות.
כיצד תוכלו לתמוך ולטעון לזכות ילדכם או ילדתכם, כאשר בית-הספר או
הרופא שוגים שגיאה שכזו?
(ה.מ: במאמר זה נעשה שימוש בלשון זכר ("ילד") וזאת מטעמי נוחות בלבד).

ההאשמה הנפוצה ביותר היא פחד מבית הספר (School Phobia). מקצת
מהילדים הסובלים מכך מפחדים מבית הספר מסיבה זו או אחרת. רובם, לעומת
זאת, מפחדים להיות רחוקים מן הבית. בכל אחד מן המקרים, הילדים הופכים חולים
בבית הספר ומרגישים טוב כשהם בבית. אם הילד חולה כשהוא בביתו, או שנהיה
חולה כשהוא יוצא החוצה לשחק עם חבריו, או שנהיה חולה לאחר מאמץ הכרוך
בנופש או בטיול משפחתי, הבעיה  איננה פחד מבית הספר.

חרדה חברתית (Social Phobia או social anxiety) פירושה פחד מלהיות עם
קבוצות של אנשים, הן זרים והן בני משפחה. יתכן כי אלה הסובלים מכך
יפחדו מכל זר שהוא. אם הילד נמנע מלהשתתף או נראה שהופך חולה "בקלות"
במפגשים משפחתיים של חמישה אנשים או יותר, או מסרב לצאת מן הבית לבדו,
מסרב להכנס לתוך חנות די מוכרת לבדו, אינו מסכים לשחק עם קבוצות ילדים,
יתכן שהוא סובל מחרדה חברתית. אם הילד מסתדר עם קבוצות אנשים, מסוגל
לצאת החוצה לבד כשיתכנו זרים בסביבה (במדרכה לדוגמא), או שמוכן להישלח
לקנות דבר-מה בחנות הקרובה, הבעיה איננה חרדה חברתית.

דיכאון (Depression) הוא הפרעה במצב הרוח (mood disorder). אם אין
מצב-רוח רע או ירוד, הרי שלא מדובר בדיכאון. האדם המדוכא מרגיש עצוב גם
בנסיבות נעימות. לרוב הוא בוכה ללא סיבה הנראית לעיין, אינו נהנה
מפעילויות שאמורות להיות בדרך כלל מהנות. ישנו גם אובדן מוטיבציה; הילד
המדוכא אינו רוצה לעשות דברים רגילים כמו לצאת מחוץ למיטה או לצאת
החוצה ולשחק. אם ילד חולה רוצה לעשות דברים, אך אינו יכול בשל המחלה,
ואכן נהנה מפעילויות בזמן שהוא מסוגל לבצען, אינו עצוב חוץ מדברים
שנורמלי להיות עצוב בגללם (לדוגמא, להפסיד פעילות אהובה בבית הספר)
ואינו בוכה חוץ מדברים שהגיוני לבכות בגללם, הבעיה  איננה דיכאון.
(ה.מ.: יתכן מצב שבו האדם נתון בדיכאון שמלווה (ו/או נובע מ)מחלה גופנית
ממושכת, כי אז יהיה נתון בדיכאון יחד עם המחלה עצמה).

חרדה (Anxiety) היא המונח הרפואי לפחד בלתי סביר. אם הילד מפחד מכלב
גדול, תוקפני ולא-ידידותי, זוהי איננה חרדה. אם הוא מפחד מכל סוגי הכלבים,
יהיו חברותיים או קטנים ככל שיהיו, הרי שזוהי חרדה. ישנם ילדים הסובלים
מהפרעה שנהוג היה לכנותה 'חרדת- יתר' (overanxious disorder). כיום,
הפרעה זו מופיעה תחת השם 'חרדה כוללת' (Generalized Anxiety Disorder).
אולם, המונח 'חרדת-יתר' עדיין מהווה תאור מתאים לילד שדואג דאגה מוגזמת
באשר לכל דבר. לילדים אלה יש לרוב סמפטומים גופניים - כאבי בטן וכאבי
ראש במיוחד. יתכן שיהיו להם שלשול או עצירות, שינה רעועה ובעיות בתאבון,
ושאף ידאיגו עצמם עד כדי כך שיהיה להם חום נמוך (ה.מ.: מעל 37 מעלות
צלסיוס ופחות מ38-). היה והילד מתלונן על בעיות גופניות רבות אך אינו מפוחד 
ואינו מודאג ברמה שאינה סבירה, הרי שאין לו בעית חרדה.

היתחלות (Malingering) פירושה העדרות מכוונת מהעבודה או מבית הספר. ילד
שממציא כאב-ראש כדי להתחמק מללכת לבית הספר הוא מיתחלה. רוב הילדים,
כפי הנראה, עושים זאת מידי פעם. אני יודע שעשיתי זאת בעצמי (למרות שבדרך
כלל לא יצאתי פטור בלא עונש). מעט מאוד ילדים מיתחלים יותר מאשר מידי
פעם. אלה שעושים זאת סובלים, ללא ספק, מהפרעה רגשית רצינית מסוג מסוים
ועליהם לקבל טיפול מקצועי. אם הילד מנסה (ללכת לבית הספר, לעשות את 
שיעורי הבית) אך לא מצליח, הרי שזוהי אינה היתחלות.

ילדים עם מחלות המלוות בתשישות מכונים לרוב "עצלנים". ישנם ילדים פעילים
יותר מאחרים, ושאוהבים כמובן לעשות דברים מסוימים (כמו לשחק) יותר
מדברים אחרים (כגון ביצוע מטלות). אולם, עצלנות כשלעצמה אינה טבעית אצל
ילדים (ובדרך כלל גם לא אצל מבוגרים). אם נקרא לילד 'עצלן', הרי שלא
עשינו דבר מאשר להדביק תווית על בעיה שיש להבינה כראוי.

ישנם גם אנשים שיאמרו על ילד חולה שהוא "מגזים".
כל-כך קל לומר זאת על זולתך, החווה כאב ותשישות!
כמובן כשמדובר בילד, אפשר שיגזים במידת הכאב כדי להשיג לעצמו דבר כלשהו--
במשך זמן מסוים. אולם, אם כאב ותשישות ממשיכים למנוע מהילד דברים שהוא עצמו רוצה לבצעם, הרי שהוא  אינו מגזים.

תסמונת מינכהאוזן (Munchausen Syndrome) היא מצב מוזר שבו אדם
עושה עצמו חולה בכוונה כדי לקבל טיפול רפואי, לרבות ניתוחים מסובכים.
תופעה זו הינה נדירה, אך רצינית ביותר ובבחינת מחלה מסוכנת. ישנם כמה
מקרים מתועדים של הורים (בדרך כלל אימהות) אשר גרמו לילדם להיות חולה
על מנת שיקבל טיפול רפואי. הדבר מכונה 'מינכהאוזן באמצעות שליח' או
'מינכהאוזן באמצעות צד שלישי'(.(Munchausen Syndrome by Proxy/MBP
הדבר נחשב להתעללות בילדים, המוביל באופן מיידי להוצאת הילד מתחום
טיפולו ואחריותו של ההורה. אני עצמי מכיר אימהות לילדים עם תסמונת
תשישות כרונית, שהואשמו באופן רשמי אך לא הוגן בתסמונת הנ"ל ואשר
אכן איבדו את חזקתן בילדיהן למשך תקופה מסוימת. אשתי אף הואשמה בכך
על ידי רופא אך (למרבה המזל) לא באופן רשמי, וכך לא ננקט הליך משפטי
נגדה. האשמה מסוג זה מהווה סכנה גדולה כאשר הילד חולה ללא סיבה
ברורה (ומעטות הן המחלות המלוות בתשישות שיש להן סיבה ברורה).
מידע נוסף (באנגלית) נמצא באתר העמותה בעד אמהות המואשמות, על
לא עוול בכפן, בתסמונת זו.


אם הינכם סבורים כי ישנם מצבים נוספים אשר ראוים להיכלל במאמר זה,
נא כתבו אליי (בשפה האנגלית), אל פרנק אלברכט.