להבין מהי משמעות הדבר להיות חולה עם פיברומיאלגיה ו/או עם תסמונת התשישות הכרונית הוא אתגר בפני עצמו.

אולם, מה אם האבחון הוא שגוי? מה אם מדובר בבעיה אמיתית אך אחרת ממחלות אלו?

מאמרו של ד"ר פרנק אלברכט שעניינו הכרת מה שאינו פיברומיאלגיה ו/או תסמונת התשישות הכרונית אצל ילדים, עוסק בבעיות כמו פחד מבית ספר, חרדה חברתית, דיכאון, חרדה וכד', האם הילדים אכן מיתחלים, עצלנים או שמא מגזימים, או האם ההורים מנסים "להלביש" על הילדים מחלה או שמא מישהו חיצוני חושב כך שלא בצדק על ההורים שילדם חולה באמת.

בהתאמה, נוכל ללמוד מגישת מאמר זה גם לגבי מבוגרים -
כלומר, האם מדובר מפחד ממקום העבודה, פחד מאנשים, פחד מאוניברסיטה, דיכאון, חרדה, היתחלות, עצלנות או הגזמה וכד' - ולא בפיברומיאלגיה או תסמונת התשישות הכרונית.


נושא נוסף שחשוב להתייחס אליו הוא כאב מיופציאלי שאיננו פיברומיאלגיה, ולהיפך.
זאת, למרות שכל אחד משני המצבים הללו יכול לגרום לתסמינים (סמפטומים) דומים מאוד.

החשיבות היא בדרך הטיפול בכל אחד מהם ובמצב שבו שני המצבים מתקיימים זה לצד זה.

ניתן, לכאורה, להיטיב עם כאב מיופציאלי אך להחמיר את מחלת הפיברומיאלגיה. דוגמא לכך היא תופעה שכיחה בה איש מקצוע או אפילו החולה עצמו מנסה לחזק שריר חלש, אך שיש עליו נקודות "טריגר" המעוררות את הכאב המיופציאלי. נסיון זה יכול להחמיר את המצב הכולל אם לאותו אדם יש גם פיברומיאלגיה וגם כאב מיופציאלי. חישבו כעת על התסכולים הנובעים מכך, על הזמן שחולף בו הסובל מתמודד עם אתגרים מיותרים, מוציא כספים על כך, הסביבה כולה מעורבת בזמן סיבלו ועוד.

ומה אם אובחן אדם בפיברומיאלגיה בטעות, בזמן שיש לו, למעשה, נקודות "טריגר" רבות, המעוררות את הכאב המיופציאלי, ולמשך תקופה ארוכה? אם דרכי הטיפול הן שונות, הרי שיש כאן פוטנציאל לבזבוז משאבים יקרים כמו כספים על טיפולים, סיבוך והתארכות הטיפולים שינתנו, תסכולים רבים, כוחות הנפש שבוזבזו לריק ועוד.

לסוגיות אלו, עם פירוט הדרכים להתמודד אם האתגרים הללו, יוחד באתר זה מאמר נפרד ומפורט אודות כאב מיופציאלי ונקודות "הטריגר" לסוגיהן, המעוררות כאב מיופציאלי.